יום חמישי, 6 באוגוסט 2009

ממך לא יצא כלום

בילדות ובהתבגרות אדם ישמע לא פעם משפטים כמו "אתה לא תצלח בחיים כי..."
מה שממלא את מקומן של שלושת הנקודות יכול להתשנות בהתאם לצרות אופקיו של נותן התחזית
התכונה או המאפיין היחיד שבאמת עלול למנוע מאותו אדם את ההצלחה לו הוא הנאיביות של להאמין לשטויות שאומרים לו.

יום שני, 20 ביולי 2009

כל עקבה לטובה

נוכחתי לדעת שאם דבר נאמר בחרוז, אז בהכרח זה נכון. בכלל לא משנה כמה האימרה חסרת שחר או מופרחת, אם היא מכילה חרוז המוח שלנו מקבל אותה כמובנת מאליה.
משהו בתהליכי הבקרה שלנו נכבה, החשיבה הביקורתית והסינונים שאנחנו רגילים אליהם מופסקים לאלתר, ואנחנו חוזרים ולו לרגע אחד לימים בהם ההורים שלנו הקריאו לנו סיפורים מתחרזים.
החומות שפיתחנו כדי לחסום את שטף הבבל"ט והשקר מתמוססות בן רגע כשאנחנו נזכרים בילדותינו התמימה וההורים שלנו מקריאים לנו חרוזים, ובתוך תחושת החום והשייכות, הרי לא יכולים להיות שקרים.

האם כל עקבה לטובה?
אם המשפט היה נכון, אז נגזר ממנו שכדאי לנו להתעכב על אין סוף לדרך ילעד שכן אז נהנה מטוב אין סופי. אבל איך זה מתסדר על זה שבחיים לא נגיע כך ליעד. ואולי היעד אינו טוב, ואנחנו צריכים להחליף אותו ביעד אחר? האם גם עקבות ביעד החדש הן טובות? ואם העקבה היא בהצלת חיים? והתוצאה של העקבה היא מוות של אדם יקר לנו, האם גם אז העקבה היתה לטובה? האם ע"מ להשיג טוב כדאי לנו לעקב את האמבולנס?


יום שלישי, 7 ביולי 2009

המשל על המשכיל והכסיל

המסכיל מכבד את הכסיל למרות שהוא כסיל, ואינו נעלב מהכסיל מפני שהוא כסיל. הכסיל אינו מכבד את המסכיל מפני שהוא כסיל ונעלב מהמסכיל כי הוא כסיל.

יום ראשון, 21 ביוני 2009

פירמידת המשיח

תהיתי לעצמי איך נוצר משיח. איך אדם הופך אלוהי לאחר מותו.
הבנתי שבכל ארגון חברתי, פוליטי, דתי ומה שלא יהיה, יש פרמידה. בראש הפרמידה עומד אדם, בדרך כלל מישהו מצויין שמצליח לסחוף אחריו את קהל. מיידית מתחתיו יש את העוזרים שלו. את המנגנון שמסייע ביידו לבצע ולקיים את שגרת היום.
כשהאדם מתחלף, מתחלף איתו המנגנון. המקורבים של הקודקוד החדש מחליפים את מקומם של המקורבים של הקודקוד שהלך.
לפעמים, המקורבים מקבלים לידיים שלהם כוח גדול מאוד. במקרה כזה, אם הקודקוד הופך חלש במרוצת השנים, המקורבים, שלא רוצים להסתלק מעמדת הכוח משתמשים בקודקוד כסמל והופכים אותו לאלוהי, משיחי, אבסטרקטי.
כך, שביום שהקודקוד הולך לעולמו, נשארת הפרמידה, נשארים המקורבים, אבל בלי ראש. הקודקוד נשאר תיאורטי.


יום שבת, 30 במאי 2009

התלמיד הכי טוב בכיתה



"תסמונת התלמיד הכי טוב" אומרת יש אנשים ומושקעים מאוד בלהיות התלמידים הכי טובים בכיתה. בתוך העולם המוגדר היטב הזה של מורה, שאר התלמידים והוא, הם ממקסמים את היכולות שלהם. מתמחים בלהצליח לרצות את המורה, תוך אשליה שהם יודעים הכי טוב מבין התלמידים. והרי יש הוכחות, כולם מעתיקים את השעורי בית מהם. הם לא רואים באף אחד אחר, מלבד המורה, כמקור ידע פוטנציאלי. כל מה שנחוץ לי לדעת זה מה שיוצא למורה מהפה, וזה בדרך כלל לעוס ומוכן. כל מה שיוצא לאחרים מהפה זה שטויות שאפשר להתאלם מהם. "כשאני פותח את הפה וחוזר על מה שהמורה אמר, כולם מלאים התפאלות" אומר לעצמו התלמיד הכי טוב.

התלמיד הכי טוב מסיים את לימודיו ויוצא לעולם הרחב, ומנסה נואשות להשתמש בתפיסה לו לעולם במצב החדש. אלה בדרך כלל האנשים שהכי קשה להם לסגל רעיונות חדשים, ליצור קשרים או לנצל את המצבים וידע של האנשים מסביבם.

עצם המחשבה שיכול להיות רעיון שלא נבע ממורה, שראוי לאימוץ שובר את מרקם החיים שלהם. אז זה לא קורה.

חשוב להדגיש לאנלים בינינו, שלא מדובר בתלמיד הכי חכם בכיתה. זה מודל אחר לגמרי, למרות לעלולות להיות חפיפות ושילובים בין המקרים.

לאומתו, התלמיד הבינוני, זה שמעתיק, שואל, סומך על החברים שלו, מסתדר, יוצא לחיים עם יכולת אחת יקרה מפז. היכולת לרישוט רוחבי. זו היכולת להשתמש בסובבים אותנו, למנף את המטרות שלנו. בחיים האמתיתיים, אלה האנשים שפורחים.