"תסמונת התלמיד הכי טוב" אומרת יש אנשים ומושקעים מאוד בלהיות התלמידים הכי טובים בכיתה. בתוך העולם המוגדר היטב הזה של מורה, שאר התלמידים והוא, הם ממקסמים את היכולות שלהם. מתמחים בלהצליח לרצות את המורה, תוך אשליה שהם יודעים הכי טוב מבין התלמידים. והרי יש הוכחות, כולם מעתיקים את השעורי בית מהם. הם לא רואים באף אחד אחר, מלבד המורה, כמקור ידע פוטנציאלי. כל מה שנחוץ לי לדעת זה מה שיוצא למורה מהפה, וזה בדרך כלל לעוס ומוכן. כל מה שיוצא לאחרים מהפה זה שטויות שאפשר להתאלם מהם. "כשאני פותח את הפה וחוזר על מה שהמורה אמר, כולם מלאים התפאלות" אומר לעצמו התלמיד הכי טוב.
התלמיד הכי טוב מסיים את לימודיו ויוצא לעולם הרחב, ומנסה נואשות להשתמש בתפיסה לו לעולם במצב החדש. אלה בדרך כלל האנשים שהכי קשה להם לסגל רעיונות חדשים, ליצור קשרים או לנצל את המצבים וידע של האנשים מסביבם.
עצם המחשבה שיכול להיות רעיון שלא נבע ממורה, שראוי לאימוץ שובר את מרקם החיים שלהם. אז זה לא קורה.
חשוב להדגיש לאנלים בינינו, שלא מדובר בתלמיד הכי חכם בכיתה. זה מודל אחר לגמרי, למרות לעלולות להיות חפיפות ושילובים בין המקרים.
צודק במאה אחוז. בחיים האמיתיים צריך חוכמת רחוב ולא לצטט מורים.
השבמחקהיה לי אחד כזה בכתה, תלמיד טוב, בסה"כ היה חבר טוב, למרות שאמא שלו היתה זונה. בן של זונה.